דירות למכירה ברחובות

טוב, אני יודעת שהכותרת קצת תמוהה.
איך הילדים יכולים להרוויח מזה שאני יוצאת לפגישות עבודה בשעות הערב
ולא נמצאת איתם בשעות שהם אוכלים ארוחת ערב, מתארגנים לשינה ורוצים להתפנק?
כנראה שהם לא ממש מרוויחים מזה, אחרת למה כל פעם שאני יוצאת מהבית לפגישות בערב יש לי רגשות אשם?!

 

פעם כשביתי  הבכורה עדי (שהיום היא בת 11), היתה בת 4 או 5 – אני כבר לא זוכרת,
אמרה לי משהו כזה
"אמא, אולי תעשי לך סדר ולא תצאי כל יום לפגישות בערב
אלא תקבעי ימים שאת כן נמצאת בבית בערב,
וימים שאת יכולה לצאת לפגישה וככה גם יהיה לך זמן איתי-
כי זה ממש קשה כשכל ערב את יוצאת לפגישות…"
אני זוכרת שנדהמתי אז מהחוכמה של ילדה כל כך קטנה שכבר מבינה
שבחיים צריך גבולות וסדר ולא להתמכר לעבודה

 

אז למה נזכרתי בכל זה עכשיו?
כי אתמול בערב היה משהו מיוחד.
אולי זה היה בהשפעת הירח הגדול והמדהים שזהר בשמיים ועורר בי רוח שטות,
ואולי זה דווקא חוכמת השנים שהצטברה במשך שנות עבודתי
כמתווכת נדלן ברחובות שהרבה משעות העבודה שלי הן בשעות הערב
וככה זה בחיים, צריך לעשות לימונה מהלימונים שלי.
וההבנה שאין דבר יותר חשוב מלעשות כיף ולהנות עם הילדים
שלי כשהם עוד צעירים ומשתפים פעולה,
ורוצים בקרבתי…

 

אז הנה הסיפור של אתמול בערב,
שפשוט כל כך בא לי לשתף את כולם,
ולכתוב את זה כאן כדי שזה ישאר בזכרונות המתוקים שלי
שאני קוראת אחרי שנים ומתמוגגת שהיו דברים ורגעים מקסימים שנצרתי…
אתמול בערב היתי לבד עם הילדים כי בעלי היה בנסיעת עבודה,
אחרי שחזרנו הביתה בשעה שש וחצי מחוג הקפוארה של אלון (בן ה8),
ואחרי שרכבנו על אופניים כל הדרך מהחוג כי הילדים ביקשו ,
כולל כינרת הקטנה בת ה 3 שרק עכשיו התחילה לרכב על אופני איזון
וכל הדרך רצתי אחריה בירידות שלא תסטה לתוך הכביש,
אז היתי צריכה לצאת לפגישה קצרה של חצי שעה – לא יותר.
עדי הבכורה הבת הגדולה אמרה לי אמא , אין בעיה תלכי ואני אארגן ארוחת ערב.
וכשתחזרי נשב לאכול יחד.
וכך היה , הלכתי לחצי שעה לא יותר והילדים הכינו אוכל וכשחזרתי ישבנו יחד לאכול,
והם לא התלוננו על כך שנשארו לבד בערב ,
או על כך שהם צריכים לשמור על האחות הקטנה,
הם אפילו לא רבו והתקשרו אלי צורחים "אמא הוא הציק לי" באמצא הפגישה…
אז עכשיו אפשר להבין למה כשחזרתי הביתה
כל כך שמחתי לראות אותם כך עושים יחד דברים בשקט ואפילו אתיימר לומר בהרמוניה
(אפילו שעורים הם סיימו- מי היה מאמין!)
ולכן – ועכישו מגיע החלק המעניין,
ממש התחשק לי לתת להם משהו בחזרה,
אז אמרתי להם "יש לי רעיון- בוא נסיים לאכול וכל אחד יארגן את עצמו זריז
ובעוד רבע שעה ניפגש חזרה כולנו בסלון ונעשה מסיבת פיג'מות! "
קריאות השמחה שלהם מהרעיון המהפכני שלי- העידו על כך שהולך להיות כאן ערב מרגש.

 

תוך כמה דק כולם עמדו מוכנים , מקולחים ומפוג'מים בסלון,
והמסיבה החלה- כיבינו את האורות, הדלקנו נרות ושמנו מוזיקה.
רקדנו , השתוללנו העפנו כריות באוויר, שיחקנו "אחרון נתפס" עם שמיכה, שיחקנו מסירות עם כרית ,
וכשהתעייפנו מלעמוד התישבנו על הכריות ושיחקנו "קווקוה דלאומה" (הקטנים לא הכירו את זה)
ואפילו כינרת הקטנטונת השתתפה והתגלגלה מצחוק מהמילים של שיר המשחק
"אבא שלך קופיקו אמא שלך היפופוטם ואתה חמור קטן…1..2…3….."
ואז לימדתי אותם את המשחק "מי גנב את העוגיות מהקופסה"
וזה היה להיט שחשבתי איך לא לימדתי אותם את זה כבר לפני שנים????
הם שרו, מחאו כפיים צחקו והוציאו את כל האנרגיה עד הטיפה האחרונה.
לבסוף כדי להרגיע את האווירה ולהיות מוכנים לשינה כולם שמו ראש על הכרית
ושרנו יחד שיר ערש שהילדים כולם מאוד אוהבים "פרפר פרפר פרח חי" של חיים נחמן ביאליק.
אני חייבת להגיד שאני נהנתי מכל רגע ממש כמוהם,
וגם אני חזרתי להיות איתם ילדה קטנה
זה היה כל כך כיף שכשסיימנו כל אחד הלך למיטה בשקט ובשלווה ,
בלי בכי , בלי ריבים ובלי "קונצים"..

 

תודה לילדים המדהימים שלי- עדי אלון וכינרת,
שמזכירים לי שכדאי לפעמים להרפות מהכללים
ולשחרר את הכבלים של השיגרה המעייפת
ופשוט להיות ילדה.
אוהבת- אמא שרון

 

 

Social Share Toolbar
קטגוריות: בלוג אישי

2 תגובות so far.

  1. רחלי דור רפפורט הגיב:

    קסם של אמא 🙂 וקסם של טור 🙂

    [Reply]

    admin1 Reply:

    תודה רחלי איזה כיף לקבל ממך תגובה!

    [Reply]

השאר תגובה